הסיזיפיות ככלי לבניית הקשר עם הילדים

יש חלקים סיזיפיים בהורות שחוזרים יום אחרי יום. התארגנויות בוקר, צחצוח שיניים, הכנת ארוחות, סידור קופסאות אוכל לבית הספר, נקיונות, התארגנויות ערב. פעם אחר פעם אחר פעם… אלו הן פעולות שעשיתי, ועוד אעשה.

איסוף שאריות אוכל מהרצפה ב״תנוחה המשפילה של ההורות״ כפי שהיא נקראת אצלנו: על הברכיים, עם מגבונים, אוספים שאריות אוכל שנזרקו על ידי התינוק בעודו יושב על כיסא אוכל לבן של איקאה, תוך כדי יישור מבט של ״אני הולך לזרוק את המלפפון הזה על הרצפה, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בנידון, פרט ללנקות את זה אחר כך״

אני רוצה להאמין שהחזרתיות הזאת, הסיזיפיות הזאת, הן עוזרות בבניית הקשר. אני רוצה להאמין שיש ערך אמיתי בביליו הזמן המשותף הזה - שכביכול היה ניתן להחליף אותו בבייביסיטר. הזמן המשותף הזה עוזר בבניית הקשר. בביטחון של הילדים שאני אהיה שם להכין להם ארוחת בוקר. שאצחצח להם שיניים. שאקרא להם סיפור לפני שהם הולכים לישון (עוד בתקופות שהם רצו את זה).

יש גם סיטואציות שבהן ניתן אפילו להנות מהרגע. אני זוכר שכשהייתי לוקח את הילדות לגן, הייתה לנו הליכה של כרבע שעה. היה משהו נחמד בהליכה הזו, שהייתי יכול לשמוע מהילדה מה היא חושבת, על כל מיני דברים. היינו סופרים כדי ללמוד את המספרים, היינו מזהים את הסמלים של המכוניות, היינו עושים תחרויות ריצה… היום, כשהן הולכות לבית הספר - אין לי באמת את הזמן הזה איתן בבוקר. אני זוכר שלפעמים גם הייתי חושב מראש על דברים ״חשובים״ לדבר עם הילדות בהליכות הללו (אם היה איזה אירוע משמעותי).

כיום, אחת הילדות מתעקשת לתת לי חיבוק לפני שאני מצחצח לה שיניים. אני יודע שהיא עושה את זה כדי למשוך זמן, כי היא רוצה ללכת לישון מאוחר יותר. ברוב הפעמים זה מעצבן אותי, כי אני רוצה לסיים את היום ולהתפנות לעיסוקיי. כנראה שבעוד זמן מה, שהוא יותר קצר ממה שאני חושב, אני אתגעגע לזה.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, חשבתי שאני אכתוב על איך הילדים בונים את הביטחון ואת ההיכרות שלהם אותי. תוך כדי שאני כותב, אני מבין שאני גם אוסף טקסים וזכרונות שיעלמו עם הזמן.

סעמק, יצא לי סנטימנטלי.